​בעבודתי רבת השנים במסגרות חינוכיות, טיפוליות, קהילתיות וצבאיות, אני נתקל, לצערי, שוב ושוב בתפיסות מעוותות ובלתי הומניות בשימוש במושג "סמכות", בכלים הנובעים משימוש פגום זה ובהבנה מוטעית.

 

חלק מעמיתי המלומדים למקצוע הינם שותפים ופעילים בהפצת תפיסות מוטעות אלו, מרוויחים מכך לא מעט פרסום וכסף, תוך שהם עצמם משמשים שגרירים רעים של הבעיה אותה הם מנסים לפתור. יש מביניהם המביאים, בשפה אקדמית יפה ובניסוחים מהוקצעים, שיטות ודרכים ששייכות למאה הקודמת, דרכים שאינן יעילות בטווח הרחוק (ולאו דווקא הקצר) ושאינן מקובלות מבחינה ערכית, חינוכית והומניסטית. תפיסות אלו אינן יורדות לשורשי הקושי והבעיה, מציעות תשובות של רגע, "קליפים" מיידים של טכניקות, שאינן מהוות תהליך שלם של חינוך ערכי-הומניסטי ואנחנו, התוהים, טועים ותועים, נוהרים אחרי הקסם שמצופה בנרטיבים, ובקופסאות יפות של נוצות מטעות. 

 

התפיסות הנהוגות בארץ ברובן הינן תפיסות מכניסטיות, רדוקציוניסטיות, המצמצמות את עצם תפיסת האדם להתנהגויותיו בלבד ולעיתים לגימיקים של "התערבויות קסם". תפיסות אלו עומדות בבסיס המצוקה אליה הגענו כחברה, ביכולת להעמיד סמכות, ביכולת להתמודד עם אלימות ועם תופעות של התפרקויות חישוקי ההסכמות הנורמטיביות שיש לנו כחברה. אנחנו נמצאים במצב מתמשך של א-נומיה, כפי שהגדיר זאת אמיל דורקהיים: היעדר הסכמות יסוד לגבי נורמות וערכים. מצוקה זו יצרה ונתנה דרור לשיטות חשיבה ופעולה שהינן ראקטיביות ותגובתיות בעיקרן, התנהגותיות, הפותרות מצבי חירום וקיצוניות בתפיסתן, גם כאשר הן מנוסחות ככאלו המהוות דרך, או מציעות נוסחאות לפתרון מצבי חרום שונים שמוכללים ליום יום.

 

על פי תפיסתי, אסור שתגובות של מצבי חירום תהיינה כללי יסוד לפעולה של יום יום. כך במערכת

הפוליטית, במערכת הכלכלית, במערכת המשפטית וכך גם במערכת החינוכית והפסיכולוגית.

כמו כן, במצבי חירום, עלינו לפעול במודולציה של פעולה שונה מהותית ואחרת מזו של היום-יום.

מצב מצוקה זה, של בלבול מערכתי, מוסדי וערכי מעלה כל מיני תגובות קיצוניות-חרומיות גם ברמה

האקדמית - פרופסורים ואנשי מחקר, המביאים כביכול שיטות בדוקות אקדמית, מלמדים אותנו

בעצם שיטות מימי ראשית המאה, מקצינים אותן על מנת להעניק לנו את תחושת הביטחון העצמי

האבוד שלנו כמחנכים, וכמה שיותר מהר, כשלמעשה אין להם שום יתרון מבחינת היכולת לאמירה

ערכית. לעיתים נראה שפני האקדמיה כפני הכלב - ההולך אחרי הרייטינג, הכותרות והפרסום.

גישות אלו בלתי הומניסטיות מעיקרן, נוטות להתלהמות, ל"יישורי קו", להצבת מצבים כוחניים מול

הילד, "להחזרת הכבוד האבוד למבוגרים" (כמו אצל ועדי עובדים) ומצבים שאף אחד מהכותבים

אינו מסוגל לעמוד בהם לאורך זמן. הן מוצגות כשיטות יעילות להקניית סמכות ונובעות מתפיסה

מעוותת ביסודה של עצם המושג והבנתו הפסיכולוגית והחינוכית העמוקה.

כך ניתן לראות כיצד גישות בהביוריסטיות, שיש להן "סט כלים וכללים" כיצד לעשות מה, כיצד לרסן ול"הדביר" את האלימות, את נגע הסמים, את הסטיות וכדומה, תוך הקצנה של שיטות מהמאה הקודמת: יותר כוח מול כוח, יותר טכניקות מול הקושי, אבל אין מאוחריהן הבנה עמוקה ושיטה המייצגת השקפה כוללת.
בעבודתי הטיפולית, אני מוצא לא מעט נזקים של שיטות "האינסטנט" האלו, נזקים שדורשים תהליך של שיקום ותיקון ארוך טווח. בדרך כלל, חוסר ההצלחות אינן מוצגות על ידי נציגי שיטות אלו.

מערכת החינוך שלנו פועלת לא פעם ממש כמו החברה שלנו, המדיה, והמאפיינים הפוסט מודרניים בהם אנו חיים בשיטות של quicky, אינסטנט, זאפינג, פתרון מהיר לתחושת האי- וודאות הפנימית, מבלי להעניק תפיסות ותהליכי עומק לפתרון והתמודדות עם הבעיה של בנייית סמכות משמעותית והומנית.
מדיניות הקיצוצים, חוסר ההתמדה, השופינג בתיאוריות שזמן המדף שלהן קצרצר, ממש כמו התוכניות במדיה האינטרנטית והטלויזיונית הפכו את קהל המחנכים לקהל קצר רוח, קשה לימוד ושינוי, הדורש את ההתניות ההתנהגותיות המיידיות לעצמו, ממש כפי שרוצה לתלמידיו. דפוסי הפעולה החירומיים מתאימים לסוג כזה של צרכנים, אך אינם מתאימים לפעולה ולתפיסה כוללת והמשכית.

 

"מודל הסמכות השלמה", הפועל מזה כ- 20 שנים, מיושם במסגרות כמו בבסיס חוות השומר, מסגרת המכשירה את נערי רפול (מקא"ם) מאז שנת 1994. כיום, אני מוצא לנכון לצאת בפומבי כנגד תפיסות בצבא ומערכות החינוך על מנהיגות, פיקודיות וסמכות, שנראות בעיני סטראוטיפיות ואנכרוניסטיות.
למרות שהחברה הישראלית והמערבית עוברת מהפך, הדורש ממחנכים להיות יותר הומניסטי, מכוון לאדם, לפרט וזכויותיו, יש בלבול עצום וקושי גדול להתייחס למושג סמכות כשייך לאותו סט ערכי.
למיטב הבנתי, אין מודל שמהווה תפיסה כוללת, המציבה את מושג הסמכות כנובע מההפנמות שיש לאדם באשר הוא, ולא רק כתוצאה ההתנהגותית החיצוניות של מעשיו.

המושג סמכות מתייחס ליכולת לקבל עליך מסגרת, גם מסגרת כופה והיררכית, אך גם גורם כלשהו שבנוכחותו הינך מוכן ואולי אף רוצה לבצע דבר, שיתכן שעם אדם אחר או במסגרת אחרת לא היית מוכן לעשותו.
העשייה וההתנהגות הן לא העניין שקובע את הסמכות, שכן ישנן 1001 שיטות מניפולטיביות או "אילופיות" שביכולתן להביאנו לעשיה או לפעולה מסויימת. העשייה כשלעצמה, ההתנהגות אינה מעידה על התהליך הפנימי והעמדה הרגשית והערכית שנוצרת סביב אותה הפעולה. יתכן אפילו שאותה צייתנות התנהגותית או הביצוע "היעיל" יצרו נזק רגשי לטווח הרחוק, ועלולים לפגוע במהות המטרה החינוכית אליה אנו שואפים. לצערי, לפי מרבית השיטות הנהוגות אצלנו במערכת החינוך ובמערכות הצה"ליות, הצייתנות היא המדד הקובע.
                                                                                                                                                            
אנחנו חברה שמחד גיסא חושבת ופועלת במונחים חירומיים- צבאיים, ומאידך גיסא, חשופה לתפיסות פרמסיביות, הומניסטיות, פוסט- מודרניסטיות, שגורמות לנו לפעול בתת תגובה, בהיפוך, של רגשי אשמה וחוסר אונים בשל היעדרותנו ובכך, מנציחים את אותה בעיה.

"מודל הסמכות השלמה" מציב את מושג הסמכות כתפיסה כוללת, לא רק התנהגותית. הוא מתייחס לנושא מתוך בדיקה בת כ-10 שנים של ההפנמות שיש לנו על סמכות ודמויות של סמכות, שמתוארות בצורה שונה מהותית ממה שהאקדמיה מסוגלת לתאר לנו ומהדרך בה משתמשים במושג.
אנו מוצאים עיוות משווע וחוסר הלימה בין התפיסה שיש לנו של דמויות סמכות שהשפיעו עלינו, לאופן בו אנו בונים סמכות בעומדנו מול אחרים, ולמה שנדמה לנו שהם זקוקים. הפער הזה אינו מקרי ומוכר "כעיוות הייחוס" (כפי שהפסיכולוג קלי חקר אותו), אבל יותר מכל הוא מייצג את ההשלכות של החיצוי הפנימי בו אנחנו נתונים, כפי שהוא מושלך החוצה בשיא עיוותו.
 

פנטזיית מודל רצף האישיות המונוליטית:
אנו מוצאים האדרה קבועה של התפיסה מיהו אדם סמכותי, מיהו מנהיג, כאשר עד היום ניתן למצוא מאמרים רבים ויועצים ארגוניים שמדברים על סטראוטיפים כמו כריזמה, "או שיש לך את זה או שאין" ועוד. תפיסות אלו נובעות מתאוריות אישיותיות קלאסיות, מתפיסות שרואות באדם כרצף מונוליטי של תכונות שעוברות איתו ממקום למקום ולא ניתנות לשינוי כמעט, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מכך שישנם פערים וניגודים עצומים בין תפקודינו בבמות שונות של חיינו.

 

פנטזיית "הכריזמטיות":

אמירות כמו "רק מי שנולד לזה", "מי שיש לו את זה", ו"או שיש לך או שאין לך את זה"- כל אלו הינם ביטויים של מיתוס המנהיגות והסמכות. על דמות הסמכות אנו משליכים חלקים שונים שלנו ולעיתים, ההאדרה המיתולוגית שלו יוצרת דמות שאינה אנושית. בפועל, בתוכנו אנו מוצאים שוב ושוב תיאורים של דמויות מאוד מגוונות ולא בהכרח צבעוניות במיוחד מהבחינה החיצונית או מהבחינה הפעלתנית המוחצנת שלהם, שמהווים דמויות בעלות השפעה מכרעת עלינו. הכריזמה, שפירושה "מתת אל" על פי מכס וובר, מוצגת כמגע קסם, השפעה מיסטית כמעט של דמויות מסוימות עלינו. ככל שהדבר נבדק לעומק, אנו מוצאים את יסודות ההשפעה והמבנה היסודי של החוויה עם הדמות הסמכותית שהפכה להיות משמעותית בעינינו. ב"מודל הסמכות השלמה", אנו מציגים את היסודות האלו.

מהמושג "סמכות שלמה" משתמע שבתהליך בניית סמכות, עלינו למלא תנאים הכרחיים. על התהליך להיות רב שלבי, וזאת, על מנת להגיע להפנמה שלמה של חווית מפגש עם סמכות, במשפחה, בארגון וכו'. תפיסה זו שונה מהותית מתפיסות שמוגדרות על ידי כ"סמכות חלקית"- תפיסות מצמצמות, רדוקציוניסטיות, שעיקרן חשיבה לטווח קצר, השגת הישג התנהגותי, מישמוע וכדומה. אלו תפיסות שאינן בונות בצורה שיטתית חשיפה שעוזרת להפנמת "סמכות שלמה" במובנה הפסיכולוגי העמוק יותר. סמכות אינה יצירת "אקט" של "הכנעת הילד", אקט של "להראות מי בעל הבית". בפעולה חירומית שכזו,אין שום גישה טיפולית ואסור שמכאן תתפתח גישה להבנת הסמכות ומהותה.

סמכות שלמה נחווית תוך יצירת קשר עם דמות או דמויות שמהוות צוות משותף, שמסוגלות להעניק חוויה של סמיכות.
 

דמויות סמכותיות הינן דמויות שממלאות צרכי יסוד שיש לנו על 2 צירי התייחסות קיומית:
ציר היחסים והביטחון וציר המשמעות והמציאות.
כאן חשוב להבדיל בין מרכיבי יסוד, לבין ציפיות וצרכים נוספים שיש לנו אבל אינם הכרחיים בקשר המיוחד עם דמויות הסמכות. צרכינו כידוע הינם מרובים ביותר, ואחת מהסכנות הקשות שיש להימנע מהן היא המחשבה האידאלית- אוטופית כאילו דמות שכזו היא התשובה לכל מאוויינו. דמויות אלו לא צריכות להגשים את כל ציפיותנו והן לא צריכות להיות כל דבר טוב שהוא. הן לא בהכרח ההורה המושלם, המנהיג האידאלי או המנהל המיטבי לכולם, אבל ישנם 4 אשכולות של תפקוד המהווים תנאי הכרחי על מנת ליצור את החוויה של "סמכות שלמה".

זו חוויה שונה שעושה את ההבדל והופכת את אותה הדמות או הארגון לסמכותי כלפי- במובן ההומניסטי הרחב. אשכולות אלו הם לא רק סמלים ומתק שפתיים אלא מדדים הניתנים לבדיקה ודורשים התמחות של ממש על מנת לממשם.

למרות השינויים שחלים בחברה, במערכת החינוך ובצה"ל עדיין ניתן למצוא פיקודיות וחינוך ברוח בעייתית- בכל מה שנוגע לתחום הסמכות- באופן הגדרתו והבנייתו. הדבר נכון גם במערכת הפוליטית- שלטונית ועבודה רבה עלינו לעשות לשינוי המצב במערכת החינוכית.

 

למאמרים נוספים על "מודל הסמכות השלמה"